החלטה בתיק בפ"ת 4004-06-13

בפני בקשה של המדינה להורות על פסילתה של המשיבה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדה בהתאם לסעיף 46ב(א) בפקודת התעבורה זאת לאחר שהוגש נגדה כתב אישום המייחס לה עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

מעבר לטענות ההגנה לפיהן הראיות שכנגד המשיבה דלות וספק אם חוצות הן את רף קיומן של ראיות לכאורה, טענה המשיבה לשיהוי בהגשת בקשת המדינה כמצדיק את דחייתה.

בבסיס עמדת המשיבה העובדה כי האירוע נשוא כתב האישום התרחש ביום 30.9.12.

לאחר האירוע הטרגי בו מצא את מותו ילד, נשלל רישיונה של המשיבה במסגרת הליך מנהלי לתקופה של 90 יום, ובתום תקופה זו הושב לה רישיונה.

רק בימים אלו, ומשחלפה כחצי שנה, הגישה המדינה כתב אישום נגד המשיבה אליו נלוותה בקשה זו.

לשיטת ההגנה, יש בזמן אשר חלף במהלכו נהגה המשיבה כדי להפריך את חזקת המסוכנות שלה ככל שזו הייתה קיימת.

המדינה מצידה הפנתה לחוק, וטענה למסוכנות מובנית מעצם מעורבות המשיבה בגרימת מותו של ילד.

המדינה התקשתה להסביר מדוע נוצר פער של כחצי שנה במהלכה נהגה המשיבה ללא מגבלה.

המדינה הסבירה כי העומס הרב בפרקליטות הוא אשר הוביל לשיהוי שבהגשת כתב האישום וכן בהגשת הבקשה לפסילה עד לתום ההליכים.

בהתאם לטענות המדינה (אותם ביססה על פסיקה שהוגשה) אין בשיהוי אשר נוצר כדי לאיין את מסוכנות המשיבה.

מאחר והשאלה המרכזית הניצבת להכרעה היא שאלת איון המסוכנות, הרי שאין נפקות לשיהוי גם אם זה אינו תקין ואין לו הצדקה.

תיק החקירה הועבר לעיוני ולהלן הכרעתי בבקשה זו:

כנסת ישראל החליטה בשנת 2007 לתקן את החוק בכל הקשור לסיטואציה בה אדם גרם לכאורה ברשלנותו או בפזיזותו למותו של אדם אחר.

בעוד לפני התיקון צריכה הייתה המדינה להוכיח את מסוכנותו של המעורב בגרימת המוות תוך הפנייה לראיות או לעבר תעבורתי רלוונטי, הרי שתיקון החוק הפך את הנטלים וחזקת המסוכנות קמה מעצם המעורבות בגרימת המוות.

עצם הגשת כתב האישום יוצרת חזקת מסוכנות אותה הנטל הוא על על כתפי המשיבה להפריך כתנאי לדחיית בקשת המדינה, וכך קובעת פקודת התעבורה, תשכ"א - 1961:

46ב.     (א)       הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה                               נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק                         דין בענינו.

            (ב)        בטרם יורה בית המשפט על פסילה כאמור בסעיף קטן (א), ייתן בית המשפט                               לנאשם הזדמנות נאותה לטעון את טענותיו, ורשאי הוא שלא להורות על פסילה                           כאמור, אם שוכנע, מנימוקים שיפרש, כי אין בנהיגה על ידי הנאשם משום                            סכנה לציבור.

בפרשה שבפני נהגה המשיבה רכב כאשר ותק נהיגתה קצר מאד (שנה ושלושה חודשים בלבד ביום התאונה).
 בהתאם לראיות שבידי המדינה, הביטה הנאשמת (המשיבה) לכיוון הספסל האחורי ברכבה עת רכבה המשיך לנוע קדימה. בשלב מסוים כאשר הבחינה בכך, ביקשה לבלום אך תחת זאת לחצה על דבשת המאיץ מה שגרם לרכבה לפגוע בעוצמה בקיר בנוי מאחוריו שהה המנוח, ילד כבן 6,  אשר נפגע ומת.